(מרוסית, תרגום המחברת. פורסם לראשונה ב-ידיעון בית המדען של חיפה, כרך XXIX, 2013.)

"תפיסה סובייקטיבית ופסיכולוגית של הזמן מאפשרת לנו

 לסדר את ההתרשמויות שלנו, ולקבוע שאירוע אחד מקדים

 את השני. אולם לקשור בין כל רגע ורגע למספר, ולהציג

 את הזמן בעזרת השעון כרצף חד ממדי, זו כבר המצאה".                                                             

 א. אינשטיין (האבולוציה של פיזיקה)

איינשטיין האמין כי "ללא אמונה בהרמוניה הפנימית של העולם לא יכול היה להתקיים אף מדע". אם הרמוניה כזאת אכן קיימת, קיימים גם חוקים אשר מקשרים בין האירועים השונים ומתאמים בין תהליכים המתרחשים על פני כדור הארץ לבין תהליכים המתרחשים ביקום. מימים ימימה חיפוש אחר חוקיות בין תהליכים "ארציים" ו"שמימיים" התבצע ע"י האסטרולוגיה. על פי יוסף בן מתתיהו, המחקרים האמפיריים של האסטרולוגיה התחילו עוד לפני המבול, בתקופתו של שת, ומאז הפכה האסטרולוגיה למקצוע הראשון אשר התמקד בחיפוש מדעי.

עם התקדמות הידע, האסטרולוגיה המציאה את המושג המתמטי של "זמן" והפכה למין אב-טיפוס קדמוני של המדע. חלפו אלפי שנים, תרבויות עברו מן העולם, עמים התחלפו ואיתן השתנו הדעות על האסטרולוגיה, על מטרותיה, שיטותיה ומושגיה. היו לאסטרולוגיה עליות ומורדות, תקופות של דעיכה ושל התחדשות. בתקופות שונות זכו אסטרולוגים לשמות שונים: תוכנים, איצטגנין, קוסמים, אסטרונומים, מתמטיקאים ועוד. היו תקופות בהן שליטים או כנסיות עודדו או אסרו שימוש באי-אלו טכניקות בתחומי האסטרולוגיה. חלק מענפיה עברו מן העולם (כגון ניחוש אסטרולוגי), ואילו תחומים אחרים כגון מטאורולוגיה, כרונולוגיה, אסטרונומיה וניווט צמחו למדעים מודרניים ונפרדו בהמשך דרכם מן האסטרולוגיה.

טקסטים אסטרולוגיים רבים ומגוונים, אשר התבססו על תצפיות במהלך מאות שנים, סללו את דרכם לעתיד. מסעם לא היה קל. בדרך הם הועתקו ולא פעם שוכתבו או שונו, לפעמים הלכו לאיבוד ולפעמים "התגלו" מחדש והפעימו דורות חדשים של קוראים צמאי ידע.

כדי לתאר, ולו בתמציתיות מרבית, את דרכה ותהפוכותיה של האסטרולוגיה במשך אלפי שנות קיומה, רצוי מחד גיסא, ליצור פסיפס חי של דיוקנאות יוצריה, ומאידך גיסא, להבין את תפקידו הייחודי של כל אחד ואחד מהם בנרטיב ההיסטורי של האסטרולוגיה. בהתאם לאפקט התאומים השמימיים  וברוח האסטרולוגיה החלטתי להציג את תולדות האסטרולוגיה לפי שנות הלידה של יוצריה. הגישה הוכיחה את יעילותה בספרי שעון הפניקס והובילה לגילוי זיקה הדוקה בין התפתחות מחזורית של התרבות העולמית לבין מחזור נפטון-פלוטו, הוא "שנת הפניקס" האורכת כ-493 שנה.

כמו כן, ב-שעיון הפניקס התגלתה תופעה חשובה נוספת המתבטאת באחדות חילופי השלבים בנרטיבים בכל שנות הפניקס לאורך ההיסטוריה הכתובה. מתברר שמחזוריות דומה, באותם המועדים ועל-פי תרשימי זרימה (חילופי שלבים) זהים, אופיינית גם לתולדות האסטרולוגיה. אחד הביטויים של מחזוריות זו מצטייר בכך שהתהליכים ההתפתחותיים בתרבות העולמית נשלטים לסירוגין על ידי כמיהה גוברת ליצירתיות, ועל ידי משיכה מתחזקת לשיטתיות ולהפצת הידע. התברר כי במחצית הראשונה המכונה ה"עידן הפיתגוראי" של שנת הפניקס גברו הנטיות לרעיונות מקוריים, ואילו במחציתה השנייה המכונה ה"עידן האפיקורסי" גברה התעניינות בהשכלה. בתרבות העידן הפיתגוראי התרבו מרכזי מחקר חלוציים, ואילו בתרבות העידן האפיקורסי הדגש עבר להפצת הידע ולהשכלה.

על פי עיקרון הזוגיות, שני סוגי העידנים (הפיתגוראי והאפיקורסי על כל תכונותיהם ומאפייניהם) מתחברים לצמד בלתי ניתן להתרה, הנדרש להשלמה מוצלחת של גיבוש רעיונות. נבהיר זאת בעזרת אנלוגיה עם תהליכי התגבשות בפיזיקה. בדיוק כמו שקירור יתר גורם להיווצרות גבישים קטנטנים (מרכזי התגבשות) רבים בנוזל, כך הצטברות של ידע קריטי גורמת להופעת נושאי רעיונות חדשים, ומסביבם  מתארגנים ברחבי העולם ניצנים של בתי ספר חדשניים. בפיזיקה, בתחילת ההתגבשות קצב מעבר הפאזה נשלט על ידי שיעור הנוקליאציה (כלומר, ע"י קצב היווצרות אתרי התגרענות), ואילו בסופה – על ידי שיעור הצמיחה של הגרעינים הבודדים. בדומה לכך, בעידן הפיתגוראי הצמיחה התרבותית נשלטת על ידי שיעור לידתם של המדענים המקוריים, ואילו בעידן האפיקורסי – על ידי טיפוח מחנכים ואנשי ההשכלה.

מכיוון שכל תהליכי הצמיחה מלווים בהופעת פגמים, כך גם בתי ספר חדשניים יכולים להתפרק או להתפתח בקצב שונה ובכיוונים שונים, בהתאם לנסיבות. בדיוק כפי שצורת הגבישים הצומחים עלולה להתעוות בהיתקלותם בגבישונים שצומחים בכיוונים שונים, כך גם בהיתקלותם של הרעיונות המתגבשים הם עלולים לאבד את צורתם המקורית וליצור סתירה ביניהם. אם רעיונות מסוימים לא מצליחים להתגבש בצורה מושלמת, הם נשכחים וחוזרים לכור היתוך הזמנים עד למחזור בו שוב ייווצרו תנאים מתאימים להופעתם

מחזוריות שנת פניקס היא כ-493 שנים ארציות – זמן עצום ביחס לגילו הצעיר של המדע המודרני, שעוד לא ציין ולו שנת פניקס אחת. לעומת זאת, ההיסטוריה הארוכה של האסטרולוגיה מאפשרת לעקוב אחרי סדרת ההתחלפויות של העידנים הפיתגוראיים והאפיקורסיים החל מן המאה השישית לפני הספירה.

התקופה העתיקה ביותר שקדמה למאה השישית לפני הספירה

 במונחי ההיסטוריה העתיקה שגיאה של כמה מאות שנים בתיארוך היא תופעה שכיחה, ולכן עד לאמצע של האלף הראשון לפני הספירה ניתן לשחזר את תולדות האסטרולוגיה רק בקווים כלליים ביותר. תצפיות סדירות ומעקב אחרי חילופי הפאזות של הירח התפרסו למשך אלפי שנים, ואילו הטקסטים האסטרולוגיים הקדומים ביותר שייכים למאה ה-20 לפנה"ס. מדובר בכ- 70 לוחיות של יצירה בשם "אנומה אנו אנליל" ("כאשר האלים אנו ואנליל"), אשר נכתבו בכתב יתדות במסופוטמיה ונמצאו בספרייתו המלכותית של אשורבניפל המלך האשורי. בין כתיבת הלוחיות הקדומות ביותר בסדרה זו לבין חיבורה הסופי בצורתה הקנונית  במאה ה- XII לפני הספירה חלפו כ-800 שנה. במשך תקופה זו נאספו יותר מ-7000 תצפיות אסטרולוגיות. כעבור עוד כאלף שנים, בתחילת הספירה החדשה, הטקסט "אבד" והוא "נתגלה" מחדש בחפירות ארכיאולוגיות במאה התשעה עשרה. הטקסט "אנומה אנו אנליל" מעיד על כך שהאסטרולוגים הקדומים ערכו תצפיות על תנועות הגופים השמימיים ועקבו אחרי הופעות הליקויים. בנוסף, הם עסקו ברישומים כרונולוגיים, חזו את שינויי מזג אוויר (מטאורולוגיה) ותיארו את חילופי העונות ואת חשיבותם לחקלאות.

בשלב זה גורלם הפרטי של בני האדם טרם העסיק את האסטרולוגים, אבל התחיל כבר להתעורר עניין בניבוי האירועים המשפיעים על רווחת הציבור ועל בטחונו (לימים האסטרולוגיה המדינית או הארצית – (Mundane astrology. כל שורה ב"אנומה אנו אנליל" תיארה את ההתאמה בין האירועים השמימיים לארציים, ושיקפה בכך את העיקרון הבסיסי של האסטרולוגיה: "כמו שלמעלה כך למטה." לדברי המשורר והאסטרולוג הרומי, מרקוס מאניליוס (המאה הראשונה לפני הספירה), קביעת ההתאמה הזאת היוותה תגלית חשובה ביותר, כי לפני כן אנשים חיו בפחד יומיומי שעם שקיעת החמה ורדת הלילה יימוג האור לנצח. בהתייחסו לזמנים הפרהיסטוריים, זמנים שבהם נסתרים היו חוקי מחזוריות השמים מן האנושות, נחרד מאניליוס לחשוב על הקיום "חסר התכלית", אשר היה מנת חלקם של האנשים דאז:

"קודם לכן, בני אדם חיו בבערות; הם בהו בשמיים ללא תכלית, ולא הבינו את דרכי הטבע. הם נדהמו כל יום מחדש כשראו את זריחת השמש בשמיים והתאבלו כל ערב על היעלמותו כדי לשוב ולשמוח למחרת עם שובו".

אחת מאבני הדרך החשובות ביותר בתולדות האסטרולוגיה באלף השני לפני הספירה היא לידתו של אברהם אבינו, אשר עליו העידו חז"ל חכמי התלמוד שאיצטגנין  גדול היה. המסורת מייחסת לאברהם אבינו את חיבור אחד מספרי המופת באסטרולוגיה, הוא ספר יצירה. חכמי ישראל בדורות רבים עסקו בספר זה וכתבו עליו פירושים רבים. בגרסתו העכשווית הופיע הספר וכבש את מקומו המכובד על במת ההיסטוריה עם פרסום פירושי הרס"ג – הרב סעדיה גאון ( (942-892~. בספר יצירה נכתב בין היתר על י"ב מזלות, על שבעה גופים שמימיים, על שבעת ימי השבוע, ועל יחסי הגומלין וההתאמה ביניהם לבין תחומי הקיום האנושי.

האירוע המכונן באלף השני לפני הספירה הוא קבלת התורה. כבר בפסוקיה הראשונים של התורה, ביום הרביעי לבריאה נקבעו סדרי ההתאמה בין התהליכים הארציים והשמימיים:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים" (בראשית 1:1).

שלא כמו "חץ הזמן" המודרני, "זמן" בתורה אינו מקושר למילה אחת או למושג מוכלל, אלא מתקשר למספר תהליכי כיול שונים. שבתות, חגים, וימי חול אינם מתואמים אך ורק רק עם המחזור השנתי של השמש, אלא גם עם המחזור החודשי של הירח, עם הסיבוב היומי של כדור הארץ סביב צירו, ובנוסף עם תנועת כוכבי לכת ושביטים נוספים. בשעון הקוסמי המורכב ציירה התורה מספר מחוגים שנעים על פני שעוני משנה רבים. כרונולוגיה, או בשמה העברי "חוכמת חשבון תקופות ומזלות", תפשה את אחד המקומות המרכזיים ביהדות. על כך נאמר במקורות:

ואמרו: מניין שחייב אדם לחשב בתקופות ומזלות? שנאמר (דברים ד) ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון וגו'. איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים, הוי אומר זה חשבון תקופות ומזלות.

לדברי מאניליוס, לקראת סוף המילניום השתכללה האסטרולוגיה,  והאנשים למדו לקרוא את שעון היום על פי מיקומה של השמש ואת שעון הלילה על פי מיקומם של הכוכבים.

בתחילת האלף הראשון לפני הספירה אנו קוראים בתהילים את אחד הפסוקים הפיוטיים ביותר שנכתבו לכבודה של האסטרולוגיה:

"השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (תהילים יט 2-3).

מאוחר יותר הופיע ספר ההגות "קהלת", המיוחס לשלמה המלך ומתאר את חיי האדם בזיקה ל"עת" ול"זמן". באותה תקופה ביוון, בשירו עבודות וימים הרכיב המשורר המפורסם הסיודוס סוג של "לוח שנה" עממי, שמטרתו הייתה ללמד את החקלאים ואת הימאים להבחין בסימני עונות השנה ולדעת אילו תקופות מתאימות לביצוע עבודות מסיימות. כמו כן, תוארו שם כללי הניווט הראשונים וסדרי השתלשלות הדורות בתרבות האנושית – שלבי ירידת האנושות מדור הזהב לדור הברזל.

במאה השישית לפני הספירה תם העידן הארכאי והחלה שנת הפניקס החדשה.

סקירתן של שש שנות הפניקס הרצופות ושל ותקופותיהן ההיסטוריות

העידן הפיתגוראי ( 578 – 84 לפנה"ס) –  שחר העידן הקלאסי

ככל שחלף הזמן, גדל הידע שצברו הקדמונים. הם גילו דרכים להתאים פרקי זמן מחזוריים לכל סימן וסימן; הם התחקו אחר הגורלות של ילידי הימים השונים ובדקו איזה גורל שולט בכל תקופה ותקופה. ועתה, הדור החדש כבר לא היה מוכן להסתפק בתיאורים המילוליים שסיפקו להם האסטרולוגים של העבר. במקום התפיסה המיתולוגית הקודמת הגיעה תורת המתמטיקה.

שינויים רבים התרחשו בעולם החל מהמאה השישית לפנה"ס. תיאור מלא ומפורט של אותה תקופה ניתן למצוא בספרו הקלאסי של קרל יאספרס "משמעותה ויעודה של ההיסטוריה". בשל חשיבותה המרכזית של התקופה, קרא לה יאספרס "ציר מרכזי" בתולדות העולם. הוא גם טען שדווקא בתקופה זו הופיע לראשונה על בימת ההיסטוריה אבטיפוס של האדם המודרני כפי שהוא מוכר לנו היום. סמלי הוא, שדווקא בזמן הזה התחילה האסטרולוגיה לעסוק בסוגיית הגורל הפרטי של היחידים. מפת הלידה האישית הראשונה מתייחסת לשנת 410 לפני הספירה.

ראוי לציין כי פריצת דרך במדע התרחשה במקביל במערב ובמזרח, ושההתפתחות העתידית של האסטרולוגיה הושפעה על ידי שני הוגי הדעות החשובים ביותר דאז – פיתגורס (490-570 לפנה"ס) היווני וקונפוציוס (479-551 לפנה"ס) הסיני. רעיון ארבעת היסודות, שנהגה ע"י אֶמְפֶּדוֹקְלֶס (~ 433-493 לפנה"ס), ביחד עם התורות הקוסמיות הראשונות של אפלטון (347-427 לפנה"ס) ואריסטו (322-384 לפנה"ס) הניחו את היסודות של האסטרולוגיה המודרנית. ב-433 לפה"ס גילה מֶטוֹן, אסטרונום ומתמטיקאי שפעל באתונה, את מחזור מטון (הקרוי על שמו). אורכו של המחזור הוא כ-19 שנים ומשתמשים בו לתיאום אורך חודש ירחי ושנת שמש בלוח ירחי-שמשי. גילוי זה תרם רבות לביסוס הכרונולוגיה העתידית. היפוקרטס (377-460 לפנה"ס) חלם על אסטרולוגיה רפואית (iatromathematica), ואילו אאודוקסוס מקנידוס, שאף הוא נחשב לחסיד האסטרולוגיה, הרכיב את קטלוג הכוכבים הראשון ביוון והניח את היסודות לאסטרונומיה עיונית. צעד אחר צעד, האנושות, לדברי מאניליוס, הבינה "מדוע רעמים מתרחשים בעננים, ומדוע שלג בחורף הינו רך יותר מברד בקיץ, מדוע מתפרצים הרי הגעש ולמה רועדת האדמה, מדוע יורדים הגשמים ומה מניע את הרוחות". התובנות החדשות שחררו את נפש האדם מכבלי החרדה המתמדת ומאמונות תפלות.

העידן האפיקורסי (84-333 לפנה"ס) – התקופה ההלניסטית

תמו הזמנים של ענקי התרבות הקלאסית, ולאחר כיבושי אלכסנדר מוקדון (323-356 לפנה"ס) הגיע תורה של התרבות ההלניסטית. בהשוואה לזוהר של התקופה הקלאסית במחצית הראשונה של שנת הפניקס, נראה החצי השני שלה כהעתק חיוור. גיבורי התרבות של תקופה זו היו פרשני הטקסטים העתיקים והמתרגמים. אחת מדמויות המפתח של האסטרולוגיה בתקופה זו היה ההיסטוריון והכוהן  הבבלי ברוסוס (~ 340 לפנה"ס).  הוא היגר מבבל לאי קוס, שם פתח בחסות מלך מצרים את האקדמיה ההלניסטית הראשונה לאסטרולוגיה. בזכותו של ברוסוס ערכו היוונים את היכרותם עם התורות האסטרולוגיות ממסופוטמיה. עבודותיו של ברוסוס תיארו גם את הכרונולוגיה השומרית, ושמו של ברוסוס הוזכר לא פעם בספריו של יוספוס בן מתתיהו.

תרומה משמעותית לאסטרולוגיה של התקופה נתרמה גם ע"י אראטוס (~ 240-315 לפנה"ס), שנולד באסיה הקטנה וחי בחצרו של מלך מקדוניה. אראטוס היה משורר דידקטי, אשר התפרסם בעיקר בשל שתי הפואמות שלו, שתיארו את תצפיותיו של אאודוקסוס מקנידוס ועסקו בגרמי השמים ובתופעות מזג האוויר. שירים אלה השפיעו על היפרכוס (~ 190–120  לפנה"ס), אשר עם הישגיו נמנים תרומתו לטריגונומטריה ובדיקה חוזרת של תצפיותיו של אאודוקסוס. בימינו נשתמר בשלמותו חיבורו של היפרכוס פירושים של התופעות על פי אראטוס ואאודוקסוס. על פי פליניוס הזקן, היפרכוס "יותר מכל אדם אחד הצליח להוכיח את קרבת האדם לכוכבים, ולהראות כי הנשמות שלנו הן חלק מהשמים".

בשלהי התקופה זו תמה התקופה ההלניסטית, ושנת הפניקס הבאה עברה תחת השלטון הרומאי בתרבות העולם.

העידן הפיתגוראי (84 לפנה"ס-116 –  "תור הזהב" או "עידן אוגוסטוס"

באימפריה הרומית, האסטרולוגיה תפסה מקום חשוב בפוליטיקה, בהיסטוריה ובחיי היומיום. ידידו הקרוב של קיקרו, המלומד והאסטרולוג הנודע ניגידיוס פיגולוס (נפטר ב-45 לפנה"ס) הפיח חיים חדשים בתורותיו של פיתגורס. כמו כן, הוא הצליח מתוך מפת הלידה של אוגוסטוס לחזות שהתינוק יהיה ברבות הימים לקיסר. במקביל, ההיסטוריון  מרקוס טרנטיוס  וארו קבע  את התאריך הרשמי של ייסודה של רומא, כאשר הוא נעזר בחישוביו האסטרולוגיים של ידידו טרוציוס. בתקופה זו עלה בידו של מרקוס מאניליוס לכתוב את יצירת המופת שלו אסטרונומיקה או מדע על ההורוסקופים. בזכותה נחשב מאניליוס כיום לאחד המייסדים של האסטרולוגיה המערבית המודרנית. בדומה ל-איניאדה של וירגיליוס שבמשך מאות בשנים נחשבה לאחת היצירות הפופולאריות ביותר של השירה והפילוסופיה הרומית, אסטרונומיקה של מאניליוס מעולם לא הפסיקה לעניין את חובבי האסטרולוגיה בעולם כולו. היום זה נראה מוזר ש"המדע של ההורוסקופים" אינו נקרא "אסטרולוגיה" אלא "אסטרונומיה". אולי חלה טעות? אך לא ולא. כפי שמעיד ההיסטוריון הבריטי, פיטר מרשל, עד המאה ה- 17 לא היה הבדל בין המילים "אסטרונומיה" ("חוקי הכוכבים")  ו"אסטרולוגיה" ("חקר הכוכבים"). בתקופתו של מאניליוס קראו לאסטרולוגים גם "מתמטיקאים", זאת משום שחישובי ההורוסקופים דרשו ידע רחב במתמטיקה.

עם התפתחותן של שיטות מתמטיות מסובכות יותר, התרחבו גם אפשרויותיה של האסטרולוגיה. כך סרפיון מאלכסנדריה (מאה ראשונה לפנה"ס) ייסד באסטרולוגיה תחומים חדשים העוסקים בקביעת הזמנים העדיפים לבחירת מועדי היזמות ("קטרכן אסטרולוגיה" ולימים מפת השאלה או מפת הבחירה).

לקראת סוף העידן הזה, נולד ביוון קלאודיוס פטולמאוס (~ 85-165) המוכר בקצרה בשם תַלְמַי, אשר התפרסם בעולם בתור מתמטיקאי, גיאוגרף, אסטרונום ואסטרולוג. בחיבורו האסטרולוגי החשוב ביותר והנודע בשמותיו השונים (ארבעה ספרים, טטראביבלוס, או חיבור מתמטי בארבעה ספרים) הצליח תלמי להתאים את האסטרולוגיה ההורוסקופית אל פילוסופיית הטבע האריסטוטלית של תקופתו. הספר לא זכה לתשומת לב מיידית, אך לימים שימש מקור עיקרי לידע אסטרולוגי במשך מאות השנים ועד ימיינו אנו. זאת ועוד, שיטות המחקר של המחזוריות בטבע שהציע תלמי הניחו יסוד לביסוס האסטרולוגיה המדעית העתידית.

העידן האפיקורסי (411-163) – שקיעתה של האימפריה הרומית

לצמיחתה המהירה של האסטרולוגיה בעידן הפיתגוראי היו גם השלכות שליליות על המשך דרכה. מצד אחד, האסטרולוגים נרדפו ע"י  המלכים או השליטים, אשר חששו לשלטונם. מצד שני, בהיעדר פיקוח מסודר על הסמכת המומחים, כל הדיוט או שרלטן יכול היה להציג את עצמו כאסטרולוג. מצב זה השתנה בתקופת שלטונו של אלכסנדר סֵוֵורוּס (235-208). הוא עצמו התמחה באסטרולוגיה והצטייר כאיש רחב אופקים וסובלני בנושאי מדע ודתות. אלכסנדר סֵוֵורוּס הורה להפסיק את הרדיפות נגד האסטרולוגים ואף הזמין אותם באופן רשמי ללמד קורסים באסטרולוגיה באתנאום ברומא ((Athenaeum, שהיה אב-טיפוס של אוניברסיטאות או אקדמיות מודרניות.

בעידן הזה האסטרולוגיה זכתה ליחס של כבוד גם בעולם התורני של יהודי בבל. עדות לכך ניתן למצוא בסיפורים הרבים על שמואל בר אבא הידוע גם כשמואל ירחינאה (~257-165), שהיה מפורסם בחכמת התכונה (האסטרונומיה) והרפואה. שמואל השתייך לדור הראשון של אמוראי בבל והוא ייסד את הישיבה בעירו נהרדעא. בתלמוד הוא מצוטט כאדם שהעיד על עצמו: ""נהירין לי שבילי דרקיעא כשבילין דנהרדעא" (בבלי, ברכות, נ"ח ע"ב). קרי, נהירים לי שבילי הרקיע וחכמת הכוכבים כשבילי עיר מולדתי נהרדעא. שמואל אף ידע את סודות העיבור והפך למלומד הראשון מחוץ לגבולות ארץ ישראל אשר הצליח לחשב לוחות שנה מדויקים ל- 60 השנים הבאות.

סופו של עידן זה מתקשר לשקיעת התרבות הקלאסית, לנפילתה של רומא, ולסגירתם של הסנהדרין בירושלים ושל הישיבות בבבל. שנת הפניקס הבאה (905-411) התחילה עם שחר ימי הביניים.

העידן הפיתגוראי (658-411) – שחר ימי הביניים

אחד האישים המבריקים של אותם "זמנים אפלים", שפרטיהם ההיסטוריים דלים ביותר, היה הפילוסוף האתונאי פרוקלוס המכונה הדיאדוכוס (485-412).  הוא נודע  כנציג האסכולה הניאו-אפלטוניות העתיקה, אשר ידע להציג את דבריו בבהירות ובדיוק האופייניים לנציגי הפילוסופיה המודרנית. בזכות יכולתו המופלאה נשתמרו וזכו לחיים מחודשים עבודות אוקלידס ותלמי.

בביוגרפיה המפורסמת פרוקלוס, או על אודות האושר שנכתבה על ידי תלמידו וחסידו של פרוקלוס, מארין מנאפולי (~ 490-450), הובא הורוסקופ בעזרתו קבעו האסטרונומים כי פרוקלוס נולד ב- 8 לפברואר 412. כמו במקרים רבים נוספים, הוגי דעות מפורסמים ידעו במדויק את תאריך הלידה שלהם וייחסו לו חשיבות רבה. פרוקלוס עצמו האמין שלא במקרה נולד בזמנים קשים במיוחד, עם קריסת המשטר בן אלף השנים של העבדות העתיקה ונפילת האימפריה הרומית. לדידו, גם לא הייתה בכך יד המקרה שדווקא בתקופה ההיא בחרה האלה אתנה בכבודה ובעצמה ללמד את פרוקלוס את רזי ההרמוניה האוניברסאלית ואת חוכמת התנועה המחזורית של כוכבי הלכת סביב השמש. כי דווקא פרוקלוס שמר וערך עבור הדורות הבאים את החכמה העתיקה של האסטרולוגיה בפירושיו והערותיו ל-ארבעה ספרים של תלמי. כיום נתפס פרוקלוס כאחת החוליות החשובות ביותר בתולדות המדע המודרני. פרשנותו המקורית של משנתם הפילוסופית של חכמי יוון חלחלה מדור לדור, משפה לשפה ועוררה את סקרנותם של אבות המדע העתידיים.

העידן האפיקורסי (905-658) – ייסודן של אקדמיות בימי הביניים

 הזמנים חולפים, מתחלפים ההיבטים בין כוכבי הלכת, ויחד איתם מתחלפים גם העידנים התרבותיים. כך היה גם בשנת הפניקס הזאת, כאשר הזמנים האפלים פינו את מקומם לתקופת ההשכלה הבאה, אשר שמה נקשר לשמו של מלך אימפריית הפראנקים קרל הגדול.

קרל הגדול (814-742/7) ראה חשיבות רבה בלימודי שפות, אסטרונומיה, ספרות ואמנויות .הוא עצמו למד את האלפבית רק אחרי גיל 40 וחשב לנכון ללמד קרוא וכתוב את האוכלוסייה כולה. לשם כך הזמין אל חצרו תיאולוגים, היסטוריונים ומשוררים בולטים, שניסו להחיות ביצירותיהם את הרוח ההלניסטית העתיקה. בראש חוג זה עמד מלומד, אסטרולוג, נזיר, מחנך ותיאולוג אנגלי בשם אלקואין‏ (735- 804). ברבות הימים זכה חוג זה לשם "האקדמיה של אלקואין". אנשי האקדמיה שאפו להפיח רוח נוצרית בתבניות התרבות העתיקה. מאמציהם נשאו פרי, ובין היתר, עלתה גם קרנה של האסטרולוגיה והיא הפכה למקצוע לימוד מכובד במנזרים רבים.

במקביל, ללימוד האסטרולוגיה תרמו גם קשרים עם העולם המוסלמי. באותה תקופה פרסם האסטרונום והמתמטיקאי אבו מאסאר (886-787) את ספר הלימוד שלו באסטרולוגיה, אשר תורגם ללטינית בשם Introductorium Astronmiam וזכה לפופולאריות רבה באירופה.

לאחר מותו של קרל הגדול התפרקה האקדמיה של אלקואין. עלייתה החדשה של האסטרולוגיה נדחתה לשנת הפניקס החדשה (1398-905).

העידן הפיתגוראי (1153-905) – תור הזהב של יהדות ספרד

 כאמור, באותה תקופה נולד אבי הפילוסופיה היהודית, סעדיה גאון, שנתן חיים חדשים ל-ספר היצירה וחיבר פרשנות משלו לספר זה. יורשי רעיונותיו היו יוצרים בולטים של תור הזהב של יהדות ספרד. ביניהם בלט אחד מגדולי התורה שבכל הדורות, המשורר המפורסם, האסטרולוג, המתמטיקאי ופרשן התנ"ך, הרב אברהם אבן עזרא (1164-1089). בספריו האסטרולוגיים הרבים (שמהם נדפסו רק ראשית חכמה, ספר המבחרים, ספר המאורעות וספר העולם) הוא פיתח את רעיון המחזורים הגדולים, והתייחס אל חיבוריהם של תלמי ושל אסטרולוגים מצריים והודיים.

רבות דובר על המחלוקות בנוגע לאסטרולוגיה בין אבן עזרא לבין רמב"ם (1135? -1204), אף הוא יליד ספרד של תקופת תור הזהב ומגדולי הפוסקים בכל הדורות. מן הראוי להדגיש כי מחלוקות אלה נגעו בעיקר לתחומים ספציפיים ולטכניקות חיזוי מסוימות ולא לאסטרולוגיה בכללותה. עדות לכך ניתן למצוא בדברי רמב"ם עצמו: "אין מעמידים בסנהדרין בין בגדולה ובין בקטנה אלא אנשים חכמים ונבונים בעלי דעה מרובה … יודעים תקופות ומזלות ואצטגנינות" (רמב"ם: מסכת סנהדרין).

כלומר, רמב"ם לא פסל את האסטרולוגיה, אלא דחה את ניסיונותיהם של מגידי עתידות למיניהם לטעון שידועות להם גזרות השמיים. חשוב להדגיש כי גם אבן עזרא הבדיל תמיד בין חוקי השמיים לבין הבחירה האישית של בני אדם. הוא נהג להשוות את תנועת כוכבי הלכת עם דהירת הסוסים, הרצים במסלולים קבועים. העיוור שאינו מודע לעיוורונו עלול להיתקל בהם במקרה ולהידרס. אין ביכולתנו לעצור את הסוסים, אך תפקידו של האדם הרואה להדריך את העיוור ולעזור לו להגיע אל יעדו בשלום. "אין מזל לישראל", היה אומר אבן עזרא, ובכך התכוון שכאשר אנו שומרים את מצוות התורה, אין אנו עיוורים ואין סכנה להינזק מתנועת הכוכבים.

במילים אחרות, אדם "ירא שמיים" הוא גם אדם ש"רואה שמיים", ולכן הוא איננו מגשש את דרכו באפלה אלא מתכנן אותה בהתחשב בחוקי העולם הסובב אותו. לכן הצלחת דרכו של ישראל היא לא מזל, קרי משהו נזיל, אלא תוצאה של לימוד, תכנון מוקדם ושמירה על החוקים הקוסמיים (ובמקרה של היהדות, של מצוות התורה).

תורם משמעותי נוסף לאסטרולוגיה בעידן פיתגוראי זה היה אל בירוני (1048-973). איש אשכולות מוסלמי ממוצא פרסי, אל בירוני נחשב לאסטרונום ולאסטרולוג בעל שיעור קומה, שכמותו לא היו מאז תלמי. הוא שלט בשפות רבות ועסק בכל תחומי המדע הידועים בזמנו. בספרו המפורסם כרונולוגיה של עמים עתיקים אל בירוני אסף וניתח את כל השיטות הידועות להרכבת לוחות השנה אצל עמים שונים לאורך תקופות היסטוריות שונות, החל מתקופת האבות המקראיים. בחיבורו אלמנטים של אמנות של אסטרולוגיה הוא התייחס אל האסטרולוגיה כאל מדעי הטבע וחילק אותה לחמישה תחומים: מטאורולוגיה, מדעי עולם החי והצומח, מדעי החברה ומדע העוסק בעולם הפרט. עם זאת, הוא הזהיר: "אם חלילה בסעיף האחרון נחצה את הגבול שמפריד בין קוסם לאסטרולוג, נגיע לתחום הניחושים והסימנים, שאין לו דבר וחצי דבר משותף עם האסטרולוגיה". גישה זו, השומרת על חופש הבחירה של כל אדם, עולה בקנה אחד עם גישתם של חכמי התלמוד, של אבן עזרא ושל הרמב"ם.

העידן האפיקורסי (1398-1153) – הסתיו של ימי הביניים

בשנת 1215 נתן האפיפיור הרשאה ללמד אסטרולוגיה כמקצוע חובה באוניברסיטאות. בתקופה זו קידם את התבססותה של האסטרולוגיה רוג'ר בייקון – מלומד אנגלי ונזיר פרנציסקני (?1292-1214). במאמרו חיבור קצר על האסטרולוגיה הקדיש תשומת לב מיוחדת לבעיית חופש הבחירה. לדעתו, טעות היא לקבוע זיקה בין אסטרולוגיה לבין המילה היוונית "mathesis", אשר לדידו, סמלה את "המתמטיקה השקרית" השוללת את חופש הבחירה. בניגוד לכך, על פי תפישתם של "האסטרולוגים האמיתיים" (כמו אריסטו, אבן סינא ותלמי), האסטרולוגיה מתקשרת למילה "mathesis" במובן הלטיני שלה, כלומר ל"תורה ולימוד". על פי בייקון "מתמטיקה אמיתית" כללה גיאומטריה, חשבון, מוזיקה ואסטרולוגיה, ואילו את האסטרונומיה הוא החשיב ל"אסטרולוגיה שימושית". הוא טען גם כי השימוש הנבון באסטרולוגיה האמיתית עשוי למנוע מלחמות רבות ועקובות מדם.

השקפה זו הייתה קרובה ללבו של המלך שארל החמישי "החכם" (1380-1338), אשר פתח את הפקולטה לאסטרולוגיה באוניברסיטת פריז.  על הפופולאריות הרבה לה זכתה האסטרולוגיה באירופה בשלהי המאה הארבע-עשרה מעידות המילים הרבות שנכנסו מאז לשימוש יום-יומי בשפות האירופאיות השונות. כך למשל המילה "ביש מזל" נהגית כ- disaster (אנגלית), désastre (צרפתית), disastro (איטלקית), desastre  (ספרדית), נגזרה מהמילים "dis" + "astro", כלומר ללכת נגד הכוכבים. בדומה לכך, המילה "להתחשב", הנהגית כ- "consider" (אנגלית), considerer (צרפתית), considerare (איטלקית), considerer (ספרדית), נגזרה מהמילים "com" + "sideris" ופירושה ללכת עם הכוכבים.

בסופו של עידן זה, נפרדה האנושות מימי הביניים, והאסטרולוגיה התכוננה לפריצת דרך חדשה בשנה הפניקס הבאה (1891-1398).

העידן הפיתגוראי (1643-1398) – עידן התגליות הגדולות

 המעבר מימי הביניים לרנסנס המוקדם לווה בקפיצת מדרגה בקצב גילוי והבנת המבנה של הארץ והשמים. הודות לאסכולת הניווט הפורטוגזית שנוסדה ע"י אנריקה הנווט (1394- 1460), האנושות הכירה בכדוריות של כדור הארץ וגילתה את כל היבשות. הודות למצפה הכוכבים בסמרקנד, שפתח אולוגבק (1449-1394), פורסמה מפת הכוכבים המלאה ביותר בעולם ובה תיאור של 1018 כוכבים כולל כ- 200 כוכבים חדשים ושלא היו ידועים לפני כן. בתולדות של תגליות אלה רשומים גם רגעי הזוהר של האסטרולוגיה.

לפי דברי ההיסטוריון הפורטוגלי זוררה (~ 1474-1410), גילוי נתיבים ימיים נבע במידה רבה מנחישותו הבלתי רגילה של אנריקה הנווט להגשים את הנבואה אשר נכתבה ביום הולדתו ע"י אסטרולוג החצר במפת לידתו. עדות זו נתמכת גם ע"י הצהרתו של המתמטיקאי הדגול ואחד הנציגים הבולטים של עידן הגילויים פדרו נונש (1578-1502):

"כעת ברור לגמרי כי כל הגילויים הללו של החופים ושל היבשות לא באו במקרה וללא מודיעין ימי, אלא הימאים שלנו יצאו להפלגות מצוידים היטב במכשור מתקדם ובחוקי האסטרולוגיה (sic.) והגיאומטריה".

כמו כן, מסתבר כי גם מבחינתו של אולוגבק, האסטרונומיה והאסטרולוגיה היו שתי פנים של מדע אחד. אולוגבק עסק בחישוב הליקויים, ידע לחזות בכוכבים את תקופות הגשמים והבצורת ובחיבורו העיקרי דן בכללי בנייה וניתוח של הורוסקופים. כתוצאה מפעילותו המדעית הוא עורר זעם מצד הקנאים הדתיים, אשר האמינו כי לאנשים אסור לדעת מה יקרה מחר. אולוגבק נרצח ומצפה הכוכבים שלו נחרב.

גם באירופה סבלה האסטרולוגיה מרדיפות מצד הקנאים הדתיים. דוגמה מצמררת לכך היא המלומד הספרדי מיגל סרווטוס, שגילה את מחזור הדם הריאתי (מחזור הדם הקטן). בעקבות היפוקרטס הגיע סרווטוס למסקנה כי "הרופא אשר לא יודע אסטרולוגיה, אין לו זכות לעסוק ברפואה". האסטרולוגיה הרפואית שפיתח סרווטוס חרגה מגבולות המותר של "האסטרולוגיה הטבעית", אשר התקבלה ע"י הכנסייה, ואילו אמונתו האדוקה באל אחד שללה את האמונה הנוצרית בשילוש הקדוש. כתביו של סרווטוס עוררו את זעמו של ז'אן קלווין. ב- 1553 נעצר המדען בז'נבה, נידון למוות ונשרף על המוקד באש נמוכה. סרווטוס הפך למרטיר אוניטארי ראשון ולסמל של מאבק למען חופש המחשבה. וולטר כתב כי הוצאתו להורג של סרווטוס זעזעה אותו יותר מכל טקסי האוטו דה פה הבאים של האינקוויזיציה.

"אסטרולוגיה – הוא התחום הנעלה ביותר של הידע" – כתב רופא מבריק אחר, המתמטיקאי והאסטרולוג האיטלקי ג'ירולמו קרדאנו (1576-1501). הוא ריפא מלכים והציב הורוסקופים עבור האפיפיור. ספרו שכלל מאה הורוסקופים סייע לקבוע את תאריכי הלידה של דנטה, פטררקה ודירר, אך ניסיונו לחשב את ההורוסקופ של ישו עלה לו במספר חודשי מאסר בכלא.

רשימה ארוכה של תרומותיו של קרדאנו למדע כוללת את הנוסחא שלו לפתרון משוואות מעוקבים והמצאת מפרק קרדן, את יסודות תורת הסתברות והמספרים המורכבים. מסופר גם כי קרדאנו לימד אסטרולוגיה את ג'ון די (1609-1527) – איש אשכולות בריטי, גיאוגרף, נווט ופרופסור למתמטיקה באוניברסיטת אוקספורד. די זכור בהיסטוריה כאסטרולוג האישי של המלכה לעתיד אליזבת, אשר חישב ובחר עבורה בהצלחה רבה את שעת הכתרתה. בהמשך הוא אף שימש כיועץ המלכה לענייני מדע.

נחזור לקרדאנו, שבמבט לאחור יכול להיקרא מייסד שיטת העבודה הרוחנית בעזרת ההתבוננות במפת הלידה. קרדאנו לא היה המדען הראשון שהציב את ההורוסקופ שלו (לפניו עשה זאת גם קופרניקוס), אך ייחודיותו הייתה בכך שהוא ניתח את מפת הלידה לעומק והשווה אותה עם חייו האמיתיים, אותם תיעד באוטוביוגרפיה אשר כתב בהיותו בן 75 שנים. לדברי קרדאנו, אסטרולוגיה לא הביאה לו עושר או שררה, אבל היא עזרה לו למצוא אושר ולרכוש הבנה של הטבע האנושי ומקורו האלוהי.

20 שנים מאוחר יותר, כתב גם אחד מאבות האסטרונומיה המודרנית, יוהנס קפלר (1630-1571), דיוקן עצמי מפתיע בשם על עצמי. מתוך ניתוח מפת הלידה שלו (הורוסקופ), הסיק קפלר בן ה- 26 כי הוא נועד להעביר את חייו "בחיפוש פתרון סוגיות קשות, אשר מפחידות אחרים". אחת מהקושיות הללו הייתה כיצד לגלות את הסיבות להבדלים בין מפת הלידה שלו לבין תכונות מסוימות, אשר אפיינו את צורת חשיבתו. בחיפוש אחר תשובות, הוא שיער שמרקורי במפת הלידה שלו הושפע גם מזוויות עם גופים שמימיים נוספים שטרם נתגלו. כיום, תוכנות מחשב מאפשרות לבנות את מפת הלידה של קפלר, וראה זה פלא: מסתבר כי באמת, בצמידות למרקורי הופיע אורנוס, ואת כל התכונות "המוזרות" של קפלר ניתן לתאר בעזרת התכונות המיוחסות לאורנוס. כלומר, קפלר, תוך כדי התבוננות עצמית  בשיטות האסטרולוגיות, הקדים את גילויו של אורנוס ב-300 שנים.

לעתים קרובות מאשימים את קפלר בכך שהוא התפרנס מפרסום ה"אלמנכים" השנתיים – תחזיות פופולאריות לשנה הבאה. חבל שמבקריו היום שוכחים להבהיר כי אחת המטרות של תחזיות אלה הייתה לשמש כתחזיות מזג האוויר לטווח ארוך. לדוגמה, באלמנך ל-1602  כתב קפלר:

"אני מצפה שהטמפרטורות באפריל יהיו רגילות, והחודש יתחיל כשמזג האוויר חמים … החל מה- 13 עד ה- 16 [באפריל] ירדו גשמים. לאחר מכן תהיה התחממות, ובסביבות ה- 24 יהיה כל כך חם שתתחולל הסערה, זאת בעקבות המשולש בין מאדים לשמש. בסוף אפריל, שוב יגיעו גשמים חזקים. בתחילת מאי, עם הצמידות של ונוס ומרקורי יתחילו סופות רעמים מלוות בגשמים לפרקים".

למרבה הצער, לא נרשמו תצפיות המאפשרות לבדוק את הדיוק של תחזיותיו קפלר לעומת תחזיות לטווח ארוך של השרות המטאורולוגי בימינו. אבל את הרעיון לערוך תצפיות כאלה העלה בן דורו של קפלר ומייסד המדע האמפירי פרנסיס בייקון (1626-1561). בחיבורו על אסטרולוגיה הוא כתב:

"אי לכך, ולאחר ששקלנו בכובד ראש את כל האמור לעיל, אנו סבורים כי בעקבות הרפורמה על בסיס העקרונות שהוצגו על ידינו, חייבת האסטרולוגיה להתפתח מחדש, ובדיוק כפי שאנו קראנו לאסטרונומיה המבוססת על עקרונות של פיזיקה, כאסטרונומיה חיה, כך על פי אותם עקרונות ברצוננו לקרוא לאסטרולוגיה הזאת 'אסטרולוגיה שפויה'".

העידן האפיקורסי (1891-1643) – עידן ההשכלה

מיכאיל לומונוסוב (1765-1711), אשר היה משורר, בלשן ומדען רוסי מהולל, ידוע גם כמייסדה של האוניברסיטה הראשונה ברוסיה. ידוע פחות כי ביחד עם המתמטיקאי הגדול לאונרד אוילר (1783-1707), הוא עסק באסטרולוגיה. על ההורוסקופים של אוילר ניתן לקרוא בספריו של המשורר הרוסי פושקין, ואילו על בניית ההורוסקופים ע"י לומונוסוב מעידים שירי ההלל שלו, אותם הקדיש לבית המלוכה הרוסי.  הודות לאסטרולוגיה, הצליח לומונוסוב לצפות במעבר של ונוס על פני דיסק השמש וכך לגלות את קיום האטמוספרה של ונוס.

קצב הגילויים החדשים באסטרולוגיה של העידן הזה הואט במידה ניכרת לעומת העידן הפיתגוראי. עם זאת, חל שיפור מהותי בשיטות החישוביות שלה, זאת בזכותם של מתמטיקאים ואסטרונומים כגון קרל פרידריך גאוס (1855-1777) ויוהאן פפאף (1835-1774). הודות לגאוס, הפכו החישובים המייגעים (שדרשו מאוילר לפחות שלושה ימי עבודה, ושאחד מהם, כביכול, גרם לעיוורונו) לתרגילי מתמטיקה קלים של מספר שעות בלבד. בשנת 1816, כתב פפאף את ספר הלימוד Astrologie. בשנת 1817, הוא העביר קורס אסטרולוגיה באוניברסיטת וירצבורג, ובשנת 1822 פרסם תרגום של טטראביבלוס (ארבעה ספרים של תלמי) לגרמנית. באותה תקופה עסקו באסטרולוגיה גם לייבניץ, נובאליס, וולטר סקוט, סטנדאל, גתה ושילר. כמו קפלר וקרדאנו, גם גתה (1832-1749) ניתח את מפת הלידה שלו והגיע למסקנה כי דווקא סודות הכוכבים עזרו לו לגלות את ייעודו.

עם השנים הפכה האסטרולוגיה לכלי נגיש לרבים. קפיצת המדרגה הבאה הגיעה עם פיתוחה של טכנולוגיית המחשב בשנת הפניקס החדשה (2384-1891).

העידן הפיתגוראי (2136-1891) – הזמנים שלנו

חקר התכונות של אורנוס, נפטון ופלוטו, כוכבי הלכת הרחוקים ביותר במערכת השמש, שימש תמריץ חזק להתפתחות האסטרולוגיה בתקופה זו. התלוותה לכך הצמיחה המהירה של הארכיאולוגיה, ההיסטוריה, הפסיכולוגיה והפיזיקה.

"אסטרולוגיה – היא שפה, ואם אתם מבינים שפה זו, השמים ידברו אליכם" – אמר דאן רודהייר (1985-1895) מחלוצי האסטרולוגיה ההומניסטית והבין-אישית. רודהייר ראה את מפת הלידה כמפת הדרכים האפשרית לצמיחת הנפש וכפוטנציאל הטמון באדם בעת לידתו. הוא האמין כי הבנת מפת הלידה עשויה לסייע לאדם להכיר באחריותו האישית על גורלו ועל בחירותיו בחיים. תהליך זה של צמיחה ולימוד כרוך ביכולת לשלב ניסיון רב שנצבר באסטרולוגיה עם הזרמים המתפתחים בפסיכולוגיה, דוגמת גישת הפסיכוסינטזה, אשר פותחה על ידי הרופא והפילוסוף האיטלקי, רוברטו אסג'יולי (1974-1888).

האסטרולוגיה המודרנית מתחברת גם עם תורותיו המחזוריות של אבי מדעי הקוסמוס, המדען הרוסי אלכסנדר צ'יז'בסקי (1964-1897).

מן הראוי גם לציין כי הפיזיקאי הדגול דוד בוהם (1992-1917) וחתן פרס הנובל איליה פריגוז'ין (2003-1917) האמינו כי חקר מערכות מורכבות ובתוכן החברה האנושית, עשוי לגלות חוקי יסוד שחשיבותם תהיה לא פחותה מזו של חוקי יסוד בפיזיקה ובכימיה של מערכות פשוטות.

בשלב מוקדם זה של העידן הפיתגוראי מופיעות באסטרולוגיה תיאוריות רבות וכיוונים שונים (כדוגמת האסטרולוגיה ההיסטורית), כך שקשה לדעת אילו מהם יישארו רעיונות שוליים ואילו יתפתחו לזרם המרכזי. על פי שיטת שעון הפניקס, יש לחכות עוד כ- 50 שנים עד שיוכלו להיוולד תלמי וקפלר החדשים – שיהיו מסוגלים להקיף בראייתם הכוללת והביקורתית את כל הפיתוחים של קודמיהם.

עד לעידן האפיקורסי הבא ממתינות לנו יותר מ-200 שנה. רק אז נוכל לראות את התורות החדישות נכנסות לעולם האקדמי בצורה מוגמרת ומלוטשת. בעיני האדם – זו תקופה ארוכה מאוד, אבל מבחינת הרעיונות…

רשימת המקורות:

1. Левин Э. Пространство-время в высокоразвитых биологических системах. Jerusalem: Health & Healing Ltd., 2012. 64 с. – http://lizalevin.hut2.ru/index.htm
2. Эйнштейн А. Эволюция физики. Собрание научных трудов, т. IV,– М: Наука, 1967, с. 542-543.

3. לוין אליזבטה, תאומים שמימיים, השראה, 2009

4. לוין אליזבטה, שעון הפניקס, אסטרולוג (ידיעות ספרים), 2014
5. Бахмутский А. Исходные представления о путях построения естественнонаучной теории управления. "Вестник Дома Ученых Хайфы", т. XI, 2007.
6. Манилий М. Астрономика. Наука о гороскопах. – М: Изд-во МГУ, 1993.
7. Ясперс К. Смысл и назначение истории. – М: Республика, 1994, 528 с.
8. Marshall P. World astrology. Lodon: MacMillan, 2004, 444 p.
9. Лосев А. Прокл. История античной эстетики. Последние века. Книга II. – М:., 1988, с. 23-336.
10. O'Malley C. D. Michael. Servetus: a translation of his geographical, medical and astrological writings. Philadelphia: American Philosophical Society, 1953.
11. Baigent M., Harvey C., Campion N., Mundane Astrology. London: Aquarian/Thorsons, 1984.
12. Kуталёв Д. Астрология как историко-культурный феномен -М., 2001

• About
• Latest Posts

ד"ר אליזבטה לוין

מחקריה הרבים של ד"ר אליזבטה לוין - סופרת ופיזיקאית בעלת תואר שלישי מטעם הפקולטה להנדסת חומרים בטכניון - נפרסו על פני כ-20 שנה. תוצאות הביניים שלהם פורסמו בספרים "תאומים שמימיים", "שעון הפניקס" ו-"מרחב-זמן במערכות ביולוגיות מפותחות". ממצאי המחקר מגלים חוקיות קוסמית מפתיעה, אשר גלומה בשעון שמימי המתאם בין מחזוריות כוכבי הלכת המרוחקים לבין שלבי ההתפתחותשל החברה האנושית .
בנוסף לחקר הזמן,מנחה ד"ר אליזבטה לויןפינה קבועה ברדיו ומרצה בפורומים שונים ב-3 שפות (בעברית, ברוסית ובאנגלית).

"אני מאמין" של ד"ר לוין :
"גילוי חוקי הכבידה של ניוטון לא כבל אותנו אל האדמה, אלא פתח צוהר לטיסות בחלל. כך גם הבנת חוקי הזמן המוכלל תשחרר אותנו מכבלי תפיסת הגורל העיוור."
על המחזוריות ועל שעון הפניקס, על פורטוגל ועל אפקט התאומים השמימיים - ראיון עם לאה שקלאר
https://www.youtube.com/watch?v=CfQswGJHk6Q

מידע נוסף על הספרים של ד"ר לוין:
שעון הפניקס:
http://www.ybook.co.il/the_phoenix_clock

תאומים שמימיים
http://lizalevin.hut2.ru/heb.htm
https://independent.academia.edu/LevinElizabetha/Books

Latest posts by ד"ר אליזבטה לוין (see all)

• פילוסופיית היסודות ויסודות הפילוסופים / אליזבטה לוין PhD - 22 בנובמבר 2015
• סקירה תמציתית של תולדות האסטרולוגיה המדעית / ד"ר אליזבטה לוין - 24 באפריל 2015
• ד"ר אליזבטה לוין - 1 בינואר 2012