הכוכב הראשון ששוקע במפת הלידה שלי, צמוד באופן שאינו ניתן לויכוח לקאספ של הבית השביעי שלי. כוכב השיגעון אני לעיתים קוראת לו, כי בכל רגע בו אני חיה אני מרגישה חשמל מוטרף זורם בתוך הגוף שלי. חשמל שמכניס ומבטא בי חוסר שקט, ולעיתים אני חשה שהוא הגורם לאובדן האחיזה שלי בקרקע (גם ככה אין הרבה אדמה במפה הזו).  מאז ומעולם חשתי שהוא השולט העיקרי בחיי. רק בשנים האחרונות אני יודעת לקרוא לו בשמו, אוראנוס.

משחר ילדותי חשתי בת האלים, שייכת לשמיים בניגוד לארץ, מסתכלת למעלה ושואלת את אבא מתי יבוא לאסוף אותי מה"חוג". אבא מעולם לא הגיע.

היום, כששבתאי מגהץ אותי לכאן ולכאן ומכריח אותי להבין ולקבל סוף סוף שאבא לא שלח אותי על דעת עצמו אלא שזו הייתה בחירה מודעת וככל הנראה התייעצות משותפת בבחירה להגיע לכאן ולחיות בתוך גבולות של גוף, אני מתחילה לשחרר את ההיאחזות שלי בכוכב שצובע את חיי.

 ובכל זאת, אני בוחרת לשתף על הצבע החדשני, השונה, המקורי, הדורש חופש והאחר – אולי זה חלק מהדרך ללמד את השניים עבודה משותפת.

כאמור, אוראנוס יושב בצמידות לקאספ של הבית השביעי שלי ונבוא כולנו האסטרולוגים ונגיד שהשוני הוא במפגשים שלי עם האחר, וכולנו יודעים הרי שהאחר הוא אנחנו. וזו אולי המתנה הגדולה ביותר שהאומן היוצר אותנו העניק לנו – עיניים. עיניים שמסוגלות להתבונן על העולם החיצון בלבד ודרכו לראות את עצמנו. לכן, כל חיי הרגשתי שונה מכיוון שכל מה שראיתי היה שונה.

הצורך שלי להיות שונה ואחרת השתלט עליי מאז שאני זוכרת את עצמי. כל מקום שאליו הלכתי הרגשתי אחרת, הרגשתי שאני מתבוננת על החוויה מנקודה שאחרים לא שותפים לה. הצורך להקדים את זמני ולעשות דברים שבני גילי עוד לא עשו, להתעניין בנושאים שהסביבה שחייתי בה לא התעניינה בהם, הצורך לחשוב חשיבה אחרת ביחס לחשיבה של הסובבים אותי, לרוץ מתוך הסביבה המוכרת שלי ולתור אחר מערכות יחסים חברתיות שהיו חייבות להיות, בחוויה שלי, שונות. בזכות הצורך הזה פגשתי בחיי אנשים מעניינים, שונים ומשונים. בהרבה מקרים הם היו אחרים מהחברה כולה, לפעמים פשוט אחרים ממני, ותמיד פגשתי את המורים הגדולים של חיי. מפגשים אלה היו יכולים לצוץ כרעם ביום בהיר או שהייתה בי האפשרות הבלתי מודעת לצייר דמות כשלפתע, כמו סערה, אנרגיה מהירה הסתובבה במהירות אל תוך הצורה שיצרתי ברוחי והפיחה בה חיים.

אולי כל האנשים חשים כך ואולי כל חיי הייתי במסע שכנוע עצמי ושכנוע העולם שאני, אחרת מכם. אחרת מכולכם. אני צוחקת על עצמי כשיוצאים ממני משפטים כאלה, כיוון שעקב השוני שאני מרגישה בתוך עצמי יש בי המסוגלות להבין, לדעת ולחוש שכל בני האדם המהלכים עלי אדמות הם שונים ומשונים ולכל אחד מאיתנו ייחוד שאינו ניתן להשוואה עם ייחוד אחר.

 ואז, מגיע הצורך באהבה, הצורך בשיתוף, כי את הבית השביעי שלי חולק אוראנוס גם עם הירח, והמסע אל המקום הזה היה ועודנו קשה עבורי. לא משנה כמה אני אוהבת או כמה אני רוצה לבנות משהו משותף וכמה אני מאמינה בלהיות ולהתהוות יחד, משהו בתוך תוכי פוקע את סבלנותי. משהו בתוכי מספר לי שהשרשרת סביב הצוואר מתהדקת עד כדי איבוד אוויר ומחנק ושעליי לשבור הכל ולרוץ אל החופש.

לאחרונה התחלתי לשאול את עצמי מהו החופש, כיוון ששנים על גבי שנים אני פוחדת מהתחייבויות ובורחת אליו ובכך נאלצת לוותר ולפרק את הכל, לשבור, לשנות ולהפוך, ולא תמיד מבינה בעבור מה. יש רגעים בהם אני מרגישה שהקירות סוגרים עליי, הקירות החברתיים, הקירות שבזוגיות, הקירות של החיים בכלל ואני רק רוצה להרים פטיש "חמש" ולצאת למסע מוטרף שישאיר אותי יחד עם האוויר הצח וזהו. האוראנוס הזה שלי הרבה פעמים רוצה לשנות רק כי הוא חייב ורק כי הוא צריך ולא תמיד בהתאמה לכל מה שבניתי ואני רוצה לשמר. אלו החיים אני מניחה, ללמוד לעבוד יחד עם האספקטים שלנו ולצמוח.

 אני נמצאת בתוך זוגיות בריאה ומשגשגת כבר שלוש שנים, שזו הצלחה מכריעה עבור אדם עם אוראנוס בשביעי. יחד עם כל הקושי שמביא איתו הכוכב האהוב עליי, הוא מביא איתו גם המון יצירתיות במערכות היחסים שלי. לאחר שהשלתי מעצמי את תחושת הפספוס הענקית, אני לומדת לבנות מערכת זוגית שהיא מאפשרת ופתוחה, שהיא יצירתית ושונה. שלא יהיה כאן בלבול, לאורך כל הדרך לצד הגבר של חיי, אני יודעת שהכל עלול להתפרק ברגע (כנראה מתוך צרכי החופש שלי) ושאני יכולה למצוא את עצמי רצה לעבר הקשת. לפעמים הקשת הזו היא הזוגיות שלי עצמה, המפלט מקירות החיים שבנתה המערכת החברתית שלנו ולעיתים, החיפוש אחר המפלט נובע מנסיבות הקשר עצמו.

קשה להתחייב עם אוראנוס בשביעי אבל אפשרי. פשוט צריך לחדש ולהתחדש כל הזמן. צריך בן זוג שלא אכפת לו שאסע להודו לחצי שנה ושיודע שאני לחלוטין מפרגנת לחופשים שלו ממני, כיוון שהחופש בעיני הוא מועיל. 

החופש הוא טוב לנו, הוא נותן לנו נקודות מבט חדשות, הוא מאפשר התבוננות מצמיחה ונותן הרבה אוויר לנשימה בעבור אדם שהוא קודם כל אדם. לא טוב היות האדם לבדו, אבל ממש לא טוב להיות כל הזמן ביחד, אפשר להשתגע!

צריך למצוא אדם שיודע שהשייכות אחד לשני היא פיקציה, כשמדובר בגבולות הגוף, ושהיא יכולה להתבטא באמת אך ורק דרך הרוח. אנו שייכים אחד לשני כקולקטיב, כעולם, כפריטים קטנים ושונים המתאחדים לכדי מערכת אחת המכילה בתוכה את כולנו. ההכלה היא כה רחוקה מהתמזגות. התמזגות אולי נחשבת כדרגת רוח גבוהה  ביותר שבהחלט יש לקחתה בחשבון בעולם מתפתח, אך כפי שהכלי נפרד מן המים שבו, להכיל דבר ולהיות הדבר עצמו, אלו שני היבטים שונים ונפרדים ולעולם יישארו כאלה. כפי שהסרטן תופס את בת זוגתו ורוקד איתה ריקוד של צבתות, ללא הפרדה ועם תחושת הסיפוק מהריקוד, יודע הסרטן שהוא עטוף כולו בשריונותיו, שבלעדיהם לא יוכל להמשיך בריקוד וימות. לכן, לעולם לא יוכל להיות אחד עם סרטנית ליבו והוא יפרוש לביתו, לבדידותו. כשם שהוא תופס את מזונו מחוץ לביתו וחוזר אליו על מנת לעכלו.

 יש עוד הרבה לשתף על אוראנוס צמוד לצירים, החוויות הן רבות, שונות ומשונות. תמיד קיים הרצון והצורך להשתנות מהמוכר והידוע, להפוך ולממש עולם אחר. ישנו הצורך החזק בתיקון העולם, בשינוי סוציאלי, ביצירת עולם של שיתוף פעולה למען החיים של כולנו. תמיד קיים בי הרצון להראות לסובבים אותי את הקשת הרחבה שהיא עולמנו. לעזור לאחרים להפיל את החומות שלהם על מנת שיוכלו להשקיף מנקודות מבט שונות משלהן, וכך אולי נוכל להפוך את הסדר הקיים ולהיות אחרים ומועילים, אחד לשני ולעצמנו.

 אוראנוס שלי רוצה לרקוד ריקוד מטריף חושים עם העולם כולו, עם המוני אנשים, לעבור מאחד לאחד, לא להתחייב לאדם, לא להתחייב להשקפת עולם ולא למקום מגורים. הוא רוצה ללמוד, ללמד, לראות, לקבל, לדעת, לא לדעת כלום, לשנות, להשתנות, להפוך, לחדש, להתחדש, להיות הכל.

בסופו של דבר, הוא רוצה להיות רק הוא.

מאמרים אחרונים של שרון לוי (ראה הכל)

מתוייג עם →